פרשת השבוע – וישב

פרשת וישב

הנשיקה האלוקית

את התחושה הזו הוא לא שכח לעולם. הלב ראה סביב כמו לילה חשוך, הקולות מסביב שידרו לו יאוש. שניה, לפני שהוא צלל לזרועות החדלון היאוש.  הוא חש חיבוק אמיץ טפיחה על השכם ולחישה חרישית "אני איתך, לך"! את הנשיקה ההיא לא שכח, מכוחה הוא הלך עוד הרבה שנים.

הוא היה בין עשר אחים, אבל כמו בן יחיד. היחס, הכבוד, תשומת הלב. כל יום הוא היה יושב עם אבא ללימוד היומי שאר האחים היו מסתכלים  וחושבים מתי יקבלו גם הם יחס כזה? הלב צרב. בפעם האחרונה שתפרו חליפות, החליפות היו דומות, אך לאח הצעיר היה יחס מיוחד. אבא התעכב עם החייט והוסיף לו עוד שני עיטורי משי ליד הצוואר "אתה יודע שלא יהיה לו קר".

האחים היו רועים את הכבשים בוואדי, הוא היה נשאר יחד עם אבא. הכל, עוד היה נסבל עד שבאו החלומות. "חלמתי –סיפר להם בוקר אחד "שאתם שוים פחות ממני, אתם משתחוים לי." אתם, אמר ולא ברמז – "צריכים אותי" והחלומות והדיבור אודותם היו גורמים להם להרגיש עוד יותר רע. הוא גרם להם לחוש פחות שוים. הם כבר החלו לחשוש ברצינות שהוא מתכוון  לנשל אותם מהירושה. להפוך אותם לשואבי המים, ולהכריז על עצמו כיורשו הבלעדי של אביהם. עם האב לא ניתן היה לדבר, הוא שקוע היה בעולם שכולו תורה קדושה ואהבת ה' איש לא יכל לישא וליתן איתו בדברים  כה פשוטים למה הוא יותר ואני פחות. כך התנהלו החיים. הם נשלחו לרעות הוא נשאר ללמוד

עד שאבא שלח את יוסף לראות את שלום אחיו רועי הצאן. אז הכל התהפך. רחוק מבית האב הם חשו בטוחים. הם אחזו בחולצתו. שחטו גדי עיזים והטבילו חולצה בבריכת דם שנוצרה. הם איתרו בור עמוק בסביבתם. ושלשלו אותו אליו. ימות מיתת עצמו גיחכו.

במדבר שררה אותה שעה תכונה גדולה, קבוצת בדואים עטויי גלימות העמיסו את גמליהם חביות נפט, חביות הנפט אזלו. קבוצה נוספת, התגודדה סביב לאוסף של עשבים ריחניים. נכאות, צרי לוט . עליכם להוביל את זה, אל מצרים! פקד ראש הקבוצה, זה שוה הרבה כסף. שימרו על כך.  הישמעאלים הולכים בדרכם ושומעים התרחשות חריגה בנוף המדברי. כמה כבשות הסתובבו כמו ללא רועה. ועשרה גברים ישבו נסערים סביב עצמם.

בתוך האחים התחולל ויכוח נוקב! הנחיצות להיפטר מהאח הצעיר, למה נהרגהו אולי  נמכור אותו. באה ארחת הישמעאלים והם מכרו אותו אליהם. והוא –יוסף הקטן שכל חייו הביט קדימה ראה את עצמו מתרסק  בבור, באורחה, במצרים. הם, לא דיברו איתו, לא הקשיבו לו, כל פתרון אחר שהציעו היה עבורו רע לא פחות. למה מצרים יותר טוב מלמות בבור, אבל מות ישרים. וכי מה צפוי במצרים אם לא חיי עבדות מרושעים. אולם איש לא שאל לדעתו. דעתו נחשבה באותה שעה כקליפת השום חייו הפכו לחפץ נמכר בעבור נעליים. המום, חיוור, הובל יוסף אל ירכתי  הגמל האחרון. בעינים דומעות, הוא ראה את הישמעאלים סופרים לאחיו, חבילת נעלים מהבזאר האחרון שהיו בו. תמורתו!

וככל שנקפו הדקות, ונקבו המחשבות חורים עמוקים בלבבו,  הוא נזכר באביו, בבית, במשפחה, ובאחים, והלב נצבט. כעת הכל נותר מאחור! בחושך הגדול,  באפילה שהיתה. הכה באפו הריח פתאום, הבושם החדיר בו כוחות. "הנכואות"!! הוא כל כך אהב את הריח הזה. מה זה עושה כאן? תמה בינו לבינו "והלא דרכם של ישמעאלים ליטול עימם נפט ועיטרן". אט אט  הוא נזכר במה שהיה למוד בבית אבא כי הכל מדוד הכל שקול וכל צער ולו הקטן ביותר  נמדד בידו של הא-ל. אם כן הסיק: הוא מכר אותי! הוא השליך אותי! והוא שבא איתי. והרי הוא שדאג להחליף עבורי את ריח הישמעאלים. "בכל צרתם לו צר" מצא את עצמו ממלמל. "עימו אנכי בצרה" שב ושינן . ובלבבו החלה לשכון הקלה. הוא חש חיבוק אמיץ . חיבוק אלוקי מסתורי. מכאן ואילך נעשו כל צעדיו קלים. הוא נמכר לפוטיפר ולא נטש את מורשתו. הוא עמד מול פיתוייה של אשת פוטיפר ולא ניסה לחשב כיצד יטפס באמצעותה למסדרונות השלטון. הוא הושלך אל הבור בפעם השניה והמשיך לזכור את אלוקי אביו. רק בגלל זה אחרי עשור וחצי של זחילה במחילות המצרים. הוא יכל להמשיך ולשמור על צלם אנוש. על אזכרת שם שמים בכל מעשה. על עצות הגונות, על פתרון חלומות. הכל בזכות אותה נשיקה. אותו משלוח מיוחד של תשומת לב. אותו הבזק אלוקי שהחליף לישמעאלים את המטען.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *