הלוך הלכו ישראל בין גאיות לגבעות ולא ידעו דבר. נחשי ענק נמוגו בערפילי עמוד האש, עקרבי מות נספו באדי הענן, בורות תהום היו למישור וגבעות עד הוחלקו למשעול. בחוץ שרב. בפנים, נעים וממוזג. בחוץ, חורב ויבושת אמיתי. ואצלם, מים חיים זורמים בין אהל לאהל. בחוץ, רעב מוחלט, גם עופות השמים אינם יודעים היכן למצוא פגרים לעצמם, או עלי ירק. ובפנים, מטר לחם בוקע מידי יום את תקרת ענן הזכוכית, ונושר במרחב המוגן. בחוץ סובבים אויבים חורשים רעות, ממתינים לשעת כושר. הם בתווך מוגנים, אך לא יודעים כלום. ישראל צאן קדושים נהוגים בידי רועה נאמן. שמורים בענני כבוד. אוכלים לחם מן השמים ולא יודעים כמה עליהם להודות.
אמוריים ושונאים עמדו בינות ההרים, ממתינים לעם קדושים, בין העברים. ורוח קודש, וענן נשגב, הכה בהמוניהם.
רק לעיתים התובנה הפשוטה הזו דפקה בדלת, כמה רגעים כאלו, היו ביבושת המדבר. אחד מהם, יסופר בפרשתנו, בשעה שמתה מרים, נלקחה הבאר, אז תמו המים. מים – מצרך כל כך יסודי, חדלו מלנבוע ביום אחד. רק אז העם הנפלא הבין שנס כה נשגב, ליווה אותם, יום אחר יום, במדבר הגדול והנורא הזה. "מים במדבר" – צמד מילים כה לא סביר, היה אצלם, מידי יום ביומו. ועדיין לא עמדו לשיר שירה. הם רק התלוננו וקיבלו מים מן הסלע. וכשלחם מן השמים, נס כה מופתי, הפך אצלם, בשגרת החיים, ללחם קלוקל. באו נחשי ענק, יוקדים אש בשיניהם, להשיב את ליבם אל האב הרחום, המעניק בחסדו מן השמים, מחית אלוקים.
ועוד יום נפלא זרח, ושברי גופות שייטו להם בינות לאהלים. וצבע המים הצלול, כהה והיה לדם. ובעתה אחזה כל איש ואשה. ושאלה גוררת תשובה, ובינתיים התגלה הסוד. אמוריים ושונאים עמדו בינות ההרים, ממתינים לעם קדושים, בין העברים. ורוח קודש, וענן נשגב, הכה בהמוניהם. ההרים התרגשו אליהם. ומחצו זרוע, כרעים, קדקד, ולבבות מלאים בשנאה. המה מתו בעוונם. ובני אלוקים יכלו עוד לנוע בדרך, אל ארץ מובטחת, לא ידעו כי מימין ומשמאל נופלים אלף ורבבה, ואליהם לא יגשו. אלמלי באר המים, אשר עברה בין גופות וטרשים ללמד את בני יהודה לשורר תהילה, "על והב וסופה ועל אשד נחלי ארנון". על המאמץ האלוקי במלחמת המגן התמידית ועל החסד הנגלה לעיתים על בני ישראל להראותם, ללמדם נס והצלה. אזי בראות כל העם "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה" זו השירה, שירת העם היהודי. על כל יום בו ניגפים האויבים לפני עצמם. על כל תאונת עבודה של צוררים, ועל עוד רבות בניסים שלא ידענו. שלא נדע. השירה הזו עלתה בפיות ישראל אז לראשונה, ומאז מלווה המנגינה הזו את נצח ישראל. היא שירת הקיום, היא שירת הנצח היהודית. על כל כך, הרבה אויבים. וכפליים, ניסים ומופתים.
